להרפות בתוך המאמץ (טקסט להשראה ותרגיל כתיבה)

השבוע לפני שיעור היוגה פתחתי את ספר הטאו וביקשתי מסר עבור כל מי שתשתתף בתרגול. פתחתי בעמוד ובו קטע שנקרא "הממעיט", שמדבר על החשיבות של אי עשייה. זה היה הטקסט הכי מדויק שיכולתי לקבל. בתקופה האחרונה מצאתי את עצמי עושה קצת מהרבה דברים, אבל לא מסיימת כלום, קצת רודפת אחרי הזנב של עצמי. וכל הזמן בתחושה המוכרת ש"אני לא עושה מספיק".

הקדשתי את התרגול לרעיון של המעטה, הפחתה, בדגש על להרפות בתוך המאמץ, עיקרון שהיוגה מבקשת מאיתנו תמיד. למרות שאני הולכת בדרך היוגה כבר שנים, מדי פעם גם אני צריכה להזכיר לעצמי שהתנועה מסביב שקוראת להגביר קצב, לעשות יותר – לא באמת נכונה לי, לקצב האמיתי שלי.

אותה תנועה שאני מדברת עליה קוראת לנו לשלב להילוך גבוה יותר, להגיע ליותר הישגים, להספיק לעשות יותר בכל יום. זה אפילו נחשב משהו להתגאות בו – "כמה הספקתי היום". זאת בעוד שהיוגה מעודדת את התנועה ההפוכה בדיוק – להאט, להוריד הילוך. להשתהות אחרי כל פעולה. ובכלל, לחתור להיות בנוכחות בכל דבר שאנחנו עושים, בלי למהר או לחשוב תוך כדי על הדבר הבא.

זה לא פשוט כי זה בעצם דורש מאיתנו, מתרגלי היוגה וההולכים בדרך הרוחנית, ללכת הפוך מהתנועה העולמית, נגד הזרם המרכזי.

התרבות המערבית אומרת: עשי עוד ועוד ועוד. השתדלי לכבוש כמה שיותר הישגים. ככה תמצי את החיים.

הפילוסופיה היוגית אומרת: עשי פחות. נשמי עמוק. עצרי קצת. תריחי את הפרחים סביבך. ככה תמצי את החיים.

הליכה הפוכה מהזרם המרכזי דורשת להקשיב פנימה ולא החוצה, וזה כנראה 'אתגר חיים' כי הקולות החיצוניים (וחלקם כבר נשמעים בתוכנו) לרוב רבים וחזקים יותר. זה מזכיר לי נזירים בהודו ובטיבט שמתרגלים מדיטציה דווקא במקומות סואנים. אפשר לראות אותם יושבים בשיכול רגליים, לבושים בחלוקים צהובים וכתומים, ומודטים בעיניים עצומות בלב טרמינל הומה אדם.

הרעיון מאחורי התרגול הזה הוא לחזק את היכולת למצוא שקט דווקא כשבחוץ רועש ומאתגר. כלומר השאיפה היא לייצר את השקט קודם כל בתוכנו, ואז להביא אותו אל כל סיטואציית חיים; אל הפקקים של הבוקר, אל הלחץ בעבודה, אל מה שקורה בבית ובכלל אל כל אותם רגעים שבהם אנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצים/ות.

ואז לנשום. ולהמעיט.

הכוונה היא אגב לא להפסיק להיות בעשייה, אבל כן לעשות את מה שצריך מתוך הרפיה. בבהווגד גיטה, כתב הקודש ההינדי העתיק, קרישנה מדבר על עשייה באפס מעשה (Action in inaction and inaction in action). כלומר, גם כשעושים המון דברים ביום אחד – השאלה היא איך עושים אותם, באיזה הלך רוח. אם עושים אותם באפס מעשה (בהכרה שקטה וצלולה), התחושה בסוף היום שתהיה של חיוניות ולא של עייפות. אבל אם כל פעולה שלנו תלווה באינספור מחשבות, לבטים, הצפה רגשית, אם לא נישן בגללה בלילה וכו' – גם אם נעשה רק פעולה אחת ביום, נסיים אותו סחוטים/ות. גם מבחינה פיסית אנחנו הרבה פעמים מפעילים יותר שרירים ממה שבאמת צריך (כמה פעמים שמתן לב שבזמן נהיגה אתן מפעילות גם את השרירים ברגל שלא אמורה להתאמץ?).

ובדיוק באותו עיקרון: כשרוצים משהו – דווקא כמשחררים את האחיזה בו ולא מפעילים מאמץ, הוא בדרך כלל מגיע ביתר קלות.

הממעיט / ספר הטאו, לאו צה:

העוסק בלימוד

מוסיף ידיעה מיום ליום

העוסק בטאו

ממעיט עשייה מיום ליום

ממעיט וחוזר וממעיט

עד שהוא מגיע אל אי-העשייה

והעשייה אז זורמת דרכו

כך

באי עשייה

אין דבר שאינו נעשה

בלא מאמץ

אפשר לכבוש עולם

מי

שמתאמץ

לא

יוכל

לאורך

זמן

להחזיק.

* תרגום: ניסים אמון

תרגיל כתיבה: קח/י את המילה פחות והמשיכי אותה במילים שלך בכתיבה אינטואיטיבית; תן/י לה לקחת אותך למקומות מפתיעים😊 חזור/חזרי עליה שוב ושוב במהלך הכתיבה.