כשאני כותבת העולם עובר למצב 'השתק' ותשומת הלב שלי מופנית אל מה שקורה בתוכי. שורה אחרי שורה, מילה אחרי מילה, משהו מבפנים מתחיל להתבהר. תוך כדי כתיבה צצים ועולים רגעים ששכחתי, מילים ורעיונות שהיטשטשו במהלך היום, דברים שחשוב לי להזכיר לעצמי (כמו מי אני באמת ומה באמת חשוב לי).
לאט לאט שכבת הערפל שמכסה את ההכרה שלי בשטף השגרה הולכת ומתפוגגת.
בספרו האוטוביוגרפי, שעוסק באהבתו לכתיבה ולריצה ("על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה"), מסביר הרוקי מורקמי שהוא כותב על מנת להתוות נתיב ודרך למחשבותיו. כך גם אני; הכתיבה האינטואיטיבית מפלסת דרך בין אינספור המחשבות שמתרוצצות לי בראש. היא מציגה בפניי מה עיקר ומה תפל; מה חשוב שאזכור, ומה אפשר להניח בצד. לפעמים היא מאפשרת לי לדלות קצה של מחשבה ממעמקי התת מודע ולהציף אותה אל סדר היום, ועל ידי כך לצמצם מעט את הפער בין הגלוי לנסתר.
במרחב הכתיבה יש לי את החופש להיות הכי קרובה אלי, חופש לכתוב הכל, בלי לצנזר. כמו החברה הכי טובה, המחברת סופגת הכל – לא שופטת ולא מבקרת. וחוץ מזה היא זמינה עבורי 24/7.
והכתיבה גם מקלה. ברגע שאני מניחה את המחשבות שלי על הדף, אני לוקחת מהן מרחק ומתחילה לשחרר מהן אחיזה.
כתיבה אינטואיטיבית שונה מכתיבה יוצרת. זאת לא כתיבה שהמטרה שלה היא 'לצאת החוצה' אלא להתחבר פנימה; לפתח יחסים קרובים ואינטימיים עם עצמנו. לכן אין צורך להתנסח באופן לירי ואפילו לא באופן "יפה" אלא רק להציף החוצה את מה שנמצא בפנים. אפשר להשתמש בכתיבה הזאת כמעין 'מגרסת מילים' – לשחרר אל המחברת את כל מחשבות ה-SPAM 😊
לרוב, אחרי ה'ניקיון' הזה מגיע החלק המשמעותי יותר. בשלב הזה, אחרי שפנינו קצת את ההכרה ויצרנו בהירות, מה שיתגלה על הדף עשוי להפתיע אותנו. תוך כדי כתיבה תתעורר תחושה שהצלחנו להתחבר למאגר של חוכמה וידע שנמצא אצלנו בפנים, לאינטואיציה. זה המקום בכתיבה שמזכיר לנו כל פעם מחדש שהתשובות לכל השאלות החשובות כבר נמצאות בתוכנו.
איך עושים את זה?
הרעיון בכתיבה הזאת הוא כמה שפחות לחשוב ולתכנן. במקום זה פשוט להוציא אל הדף את כל המחשבות שמסתובבות בהכרה, לאו דווקא באופן מסודר או ליניארי. במהלך הכתיבה אין צורך להתעכב על ניסוח, תחביר או פיסוק. להפך. הדגש הוא להשתחרר מכל אלה (ומכל מה שלימדו אותנו על כתיבה בביה"ס), כדי שהכתיבה תהיה כמה שיותר חופשית ואותנטית.
הכלל היחיד בכתיבה הזאת הוא לשמור על תנועת היד. הסיבה היא שברגע שאנחנו מרימים/ות את העט והכתיבה נעצרת, הצנזור הפנימי מתחיל לעלות ומיד צצות בראש מחשבות כמו 'האם כתבתי מספיק טוב' וכו'.
לכן ההמלצה היא להמשיך לכתוב ברצף גם כשנדמה שאין לנו מה לכתוב יותר, ש"נגמרו לנו המילים". בדרך כלל, דווקא אחרי שנגמרות המילים, אחרי ש'כיסינו' את מה שנמצא על פני השטח – הכתיבה נעשית עמוקה יותר, כאילו שהצלחנו לחדור אל רובד פנימי שבדרך כלל פחות נגיש לנו.
מהם דפי בוקר?
לפני כל דבר אחר שאתן עושות כשאתן מתחילות את היום, תכתבו. כך מציעה ג'וליה קמרון בספרה "דרך האמן". קמרון טבעה את המושג 'דפי בוקר', שעם הזמן הפך לטקס הבוקר של יוצרות ויוצרים רבים שכבר לא יכולים לפתוח את היום בלעדיו. בספר היא מדמה את הכתיבה הזאת ל"ניקוז מוח" וממליצה לעשות אותה כמה שיותר מוקדם ביום, כל עוד המוח עדיין לא "התעורר עד הסוף", מה שמאפשר גישה קלה יותר אל התת מודע ואל הקול החכם שנמצא שם בפנים.
מתוך דרך האמן: "כאשר אנשים שואלים אותי בשביל מה לכתוב דפי בוקר, אני מתבדחת: 'בשביל להגיע לצד השני'. הם חושבים שאני צוחקת, אבל אני לא. דפי בוקר אכן מביאים אותנו לצד השני: הצד השני של פחדינו, המחשבות השליליות ומצבי הרוח שלנו. מעל הכל, דפי הבוקר מביאים אותנו אל מעבר לצנזור שלנו. רחוק מטווח פטפוטיו של הצנזור נמצא את השקט הפנימי שלנו. נוכל לשמוע את קול הדממה. קול שהוא בעת ובעונה אחת קול יוצרנו וקולנו אנו". (ג'וליה קמרון).
מבחינה פרקטית, הרעיון הוא למלא מדי בוקר שלושה עמודי מחברת (רצוי בכתב יד). אפשר לכתוב שם את החלומות משנת הלילה, להמשיך עם תוכניות להמשך היום - ומשם לאפשר לכתיבה לנדוד לאן שהיא מבקשת. לרוב זה ייקח אותנו למקומות בלתי צפויים, וזה בעיניי כל היופי בכתיבה: לאפשר לכל מה שרוצה להיכתב לצאת החוצה.
בסוף, אחרי שהוצאתם הכל, אני ממליצה להקדיש את הפסקה האחרונה של כתיבת הבוקר כדי לדייק את האנרגיה שעימה תרצו להמשיך את היום. עשו זאת מתוך הבנה שלמילים יש כוח ויכולת לשרטט את המציאות שלכם. ככול שתפרטו כיצד אתם רוצים שהיום שלכם ייראה, כיצד אתם רוצים להרגיש במהלכו - כך תקרבו את זה אליכם. בכל פעם שאני עושה את זה, אני מגלה בסופו של אותו היום שהמילים שכתבתי בבוקר צבעו את המשכו. גם אם במשך היום אני שוכחת את מה שכתבתי, המילים מכתיבת הבוקר נשארות בתת המודע שלי, ובלי שאני שמה לב הן עוזרות לי לדייק את הלך הרוח שלי.
ועוד קצת על כתיבה אינטואיטיבית כאן:
Comments