אחד השיעורים הכי חזקים שקיבלתי כמורה ליוגה היה בתחילת הדרך שלי כמורה, דווקא על דרך השלילה. נסעתי עם חברה לריטריט יוגה של מורה ותיק יחסית ו"נחשב". מה שנקרא, מורה כוכב. כזה שהשם שלו הולך לפניו בקהילת המורים ומחוצה לה. זה היה בסטודיו יפהפה ביישוב ליד הכינרת. היינו בערך 15 איש, ממנעד רחב של ותק תרגולי - החל במתרגלים מנוסים כמו החברה שלי ואני, ששתינו היינו אז כבר מורות ליוגה, ועד כאלה שמעולם לא תרגלו קודם לכן, כלומר כאלה שהריטריט הזה היה עבורם המפגש הראשון עם העולם הזה.
כבר התרגול הראשון היה מאתגר פיסית. מאוד. המורה לא עשה לאף אחד ואחת מאיתנו הנחות. לחברה שלי ולי זה היה יחסית נחמד. כמורות ליוגה ששנים מתרגלות מדי יום, הגוף ביקש תרגול מאתגר וידע להתאים את עצמו לזה, אפילו שגם לנו זה לא היה פשוט. אבל עבור כל אלה שמעולם לא תרגלו יוגה קודם לכן, או מקסימום תרגלו פעם או פעמיים, זה היה קשה מדי, כואב מדי, מאתגר מדי. אולי אפילו בלתי אפשרי.
באופן טבעי וצפוי, הגוף שלהם לא עמד בזה.
לאט לאט צפיתי בהם מוותרים. דקות בודדות מתחילת התרגול הבא ראיתי אותם מקפלים את המזרון ויוצאים החוצה בשקט כדי לא להפריע לאחרים. זה התחיל בשניים-שלושה שישבו במרפסת שצפתה על הנוף המרהיב בזמן שאנחנו הזענו את נפשנו בפנים. מתרגול לתרגול כמות האנשים שעישנו סיגריה ופטפטו בחוץ הלכה וגדלה, עד שבשלב מסוים היו במרפסת יותר אנשים מאשר בפנים.
המורה מצדו לא הבין את המסר או שהבין אותו היטב אבל לא התכוון לשנות את דרך ההוראה שלו. הוא היה נחוש להעביר את התרגול כפי שהוא חושב ואם אני זוכרת נכון (זה באמת היה מזמן), הוא אפילו אמר את זה במבט חמור סבר. יכול להיות שזה היה מתוך איזושהי דבקות ברעיון ואמונה שלמה שזאת הדרך הנכונה ללמד, אני לא יודעת. מה שאני כן יודעת זה כשדיברתי בהפסקה עם אלה שהעדיפו לשבת בחוץ בזמן התרגולים, הם אמרו לי ש"יוגה זה לא בשבילם", שזה רק לאנשים גמישים או חזקים ו/או שהם חשבו שיוגה זה משהו אחר לגמרי. הבנתי מהם שאין להם כוונה להמשיך לתרגל בעתיד. אני זוכרת את תחושת התסכול שהרגשתי כששמעתי את זה – תסכול עבורם, תסכול עבור המורה, תסכול עבור היוגה בכלל. ניסיתי להסביר למי שרצה לשמוע שזה לא חייב ולא אמור להיות ככה, אבל המילים שלי התנגשו בחומה. מבחינתם המורה הכוכב, הנערץ, היה בר סמכא, ואם מבחינתו זוהי יוגה, קשה וכואבת ככל שתהיה, אז ברור שזה ככה.
הרגשתי אי נוחות גם בחלק בריטריט שהוקדש לפילוסופיה. מצד אחד התרשמתי מאוד מהידע הרחב להרשים של המורה, מההיכרות שלו עם כל כך הרבה מושגים ומונחים שמסבירים על האופן שבה פועלת ההכרה והדרכים שבהן זורמת הפרנה בגוף. אבל מצד שני, גם זה היה יותר מדי. בטח עבור המתחילים. לחלל האוויר נזרקו במהירות אינסוף מושגים בסנסקריט כמו ואיוס, בנדות, וריטי, מרידיאנים ועוד. התחושה היתה שהוא מעוניין לשפוך עלינו בבת אחת את כל הידע שלו, בלי לבדוק שמי שנמצא מולו מסוגל בכלל לעכל את כל הידע הזה. באיזשהו שלב גם אל החלקים האלה בלו"ז הגיעו פחות ופחות משתתפים/ות.
חודשים אחרי הריטריט הזה המשכתי לחשוב על מה שהיה שם. יצאתי מהסופ"ש הזה עם שרירים תפוסים והרבה תסכול, אבל גם עם הבנה חשובה מאוד. בתפיסה שלי, יוגה היא קודם כל גמישות. הגמישות הפיסית לא יכולה, לא צריכה ולא אמורה להיות מנותקת מהגמישות המחשבתית. כל קיבעון, הצמדות לדפוס אחד ויחיד מבלי להתאים את עצמנו למה שקורה סביבנו ולמי שנמצא מולנו – אינו יוגה. הוא אפילו ההפוך הגמור ממנה.
אם התעקשתי על דרך הוראה מסוימת, אבל בדרך הזאת איבדתי תלמידים וגרמתי לא/נשים להתרחק מהעולם הזה או לחשוב שהוא לא בשבילם, משהו בדרך שלי התפספס. יוגה היתה וצריכה להיות עבור כולם – עבור נשים וגברים בכל גיל ובכל מצב פיסי ואפילו נפשי. יש כיום שיעורי יוגה נפלאים שמותאמים לאנשים עם מוגבלויות (פיסיות ואחרות), לגיל הזהב, לתינוקות, להורים ולילדים ועוד. אפשר להתאים את התרגול לכל אחד ואחת ולכל רמה, כשהרעיון לפני הכל הוא לייצר קרבה ולא ריחוק. מילות המפתח כאן הן גמישות והתאמה. ובמילים אחרות, היוגה הגיעה לעולם עבורנו ולא להפך.
אבל כל זה צריך לצאת הרבה מעבר לגבולות המזרון: יוגה (שאגב, רק לשם הזה בסנסקריט יש כל כך הרבה פירושים, והעיקרים שבהם הם: איחוד, מושב, לרתום, דרך) היא גם היכולת להגמיש את השקפת העולם שלנו כשאנחנו רואים שהיא כבר לא רלבנטית, לשנות את הדעות שלנו בהתאם לשינויים שמתרחשים בעולם, להיות פתוחים לרעיונות ולמחשבות של אחרים ובכלל לאפשרות שאנחנו טועים/ות. כמורה, מוטלת עלי החובה להתאים את התרגול למשתתפים/ות ולא שהם יתאימו את עצמם אלי ולרצונות שלי (ובטח שלא לתרגול האישי שלי). זאת האחריות שלי לאתגר את הוותיקים, לקרב את המתחילים, להקשיב בקשב רב לצורך שעולה מתוך צו השעה, הנסיבות החיצוניות ואפילו עונת השנה. (ועבור נשים – להתאים את התרגול למחזור החודשי ולהורמונים המתחלפים במהלכו).
אבל הרבה יותר מזה, האחריות שלי היא לעודד אחרים להקשיב קודם כל לעצמם/ן. גם המורה הטוב, הוותיק, הנערץ והמוערך ביותר לא מכיר את הגוף שלכם כמוכן; לא יודע מה נכון לכם ברגע הזה ממש, עם איזה כאב קמתם הבוקר, מה תפוס כרגע ומה מאתגר מדי או בתחושה שלכם פשוט לא נכון.
ואם שוב נצא ממזרון היוגה אל החיים עצמם, אחד התרגולים הכי חשובים בעיניי בעולם שלנו, מלא הפיתויים, הגירויים והקולות - הוא להקשיב קודם כל לעצמנו; להיות מסוגלים/ות לשים בצד רעשים חיצוניים, מחשבות ודעות של אחרים, ולהיות כמה שיותר וככל האפשר מי שאנחנו. וכל זה מתוך קבלה עצמית ונשימה עמוקה לאורך הדרך. אז תודה לאותו מורה שעזר לי להבין, גם בלי שהתכוון לזה, איזו מורה אני לא רוצה להיות ומהי יוגה באמת.
Comments